מבוסס על מאמרו של עו"ד רון לוינטל ופסיקות קיימות.
לשון הרע הוא לא רק דבר שקר, כפי שרבים חושבים. לשון הרע יכול להיות גם דבר אמת כל עוד הוא פוגע ומבזה אדם. כל עוד האדם משמש מושא ללעג או לבוז בעקבות העברת "המידע" הזה ביון אם הוא נכון ובין אם הוא שיקרי.חשוב גם ההקשר שבו נאמרים או נכתבים אותם דברים מבזים והקשם לנושא העיקרי שבגינו הם נאמרו או נכתבו. בעבר נקבע שתצלום עירום של משתזפת בים הוא "אמת" אבל מהווה פרסום מבזה ומשפיל אם הוא מתפרסם בלא הסכמתה. גם להגיד על אדם שהוא "הומו", ללא רצונו להיות מוכתר ככזה, מהווה לשון הרע. כך נכון הדבר לגבי שמנים, לסביות,,כאלו המוגדרים :חולי נפש, מופרעים, סוטים ,רשעים ועוד.פסקי הדין בעניינים אלו מאוד ברורים ומאוד דיכוטומיים.
בפרשות שונות נקבע כי ככל שהפרסום נוגע לענייניו האינטימיים של אדם, כך יחליט בית המשפט לקבוע כי יש פחות עניין ציבורי בפרסומם. קשה לקבוע מראש מהם הנושאים האינטימיים ביותר שלגביהם זכאי אדם להגנה מיוחדת. עם זאת, לפי שנהר, ניתן להקיש על מהותם של נושאים אלה מחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. על פי פרופ' סגל, הנושאים המוגנים על ידי חוק הגנת הפרטיות הם בעיקר: חיי האהבה והמשפחה של אדם, נטיותיו המיניות, מצבו הבריאותי, תחביביו ומצבו הכלכלי. כאמור, ענייניו האינטימיים של אדם זכו לא פעם להגנה מוגברת על ידי בית המשפט. לדוגמה בפרשת עקיבא נוף נ' אבנרי נפסק כי אין עניין ציבורי בפרסום פרטיו של סכסוך משפחתי. בפרשת וזנה נקבע כי אין תועלת ציבורית בפרסום על יחסי אישות בין נאשם למתלוננת. בפרשת פלמונית נ' כל הקריות נקבע כי אין עניין ציבורי בפרסום זהותה של נשאית איידס. כל זאת בפרסום באמצעי תקשורת.בכל הקשור לפרסום בין אדם לחברו על אדם שלישי ,בית המשפט יחליט כנגד הנתבע מאחר ואין את הזכות לפגוע באדם בשל ענייניו האישיים.
פרופ' קרמניצר (שהייתה לי הזכות לקבל מידיו את תעודת התואר השני מהאוניברסיטה העברית) טוען, בהסתמך על ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם, 1948, כי "השם הטוב החיצוני הינו ההערכה של הפרט בעיני הבריות ובעיני עצמו והערכה שלו נפגעת גם באמצעות פרסום אמת... אמת הפרסום אינה נתון השולל את היסוד העובדתי של העבירה או העוולה ואינה סייג השולל את האחריות המשפטית... לפי ס' 1 לחוק, 'לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם...', ולפי ס' 14 לחוק, שכותרתו אמנם "הגנת האמת בפרסום", טענת אמת בפרסום אינה מהווה, כשלעצמה, נתון השולל את היסוד העובדתי של העבירה או העוולה ואינו סייג לאחריות משפטית; רק פרסום שיש בו עניין ציבורי מהווה סייג לאחריות משפטית". מכאן שכל אותם נושאים החלים בין מספר מצומצם של אנשים בנושאים חברתיים ואישיים לא יוכללו בתחום הזה של עניין ציבורי.
במלים אחרות: גם אם יוכיח הנתבע שכל דבריו הכרוכים בהשמצה ובהוצאת הדיבה הם נכונים.דבר שאינו קל משפטית מבחינת הצגת הראיות ושכנוע בית המשפט.גם אם יעמוד בכך וזה בתחום אחריותו הבלעדי ולא של התובע.עדיין בית המשפט אינו חייב לקבל זאת כפי שהסביר זאת פרופסור קרמינצר. כל זאת מבלי להתייחס לאלמנט השני החשוב והקובע של עניין ציבורי.
בית המשפט כבר קבע בעבר כי מושגים של בוז ולעג או לשון הרע כלפי תכונה כזו או אחרת הם תלויי תקופה ושינויים חברתיים. כך במקרה של פרשת "אמסלם ההומו", כאשר יוחסו לשחקן הכדורגל תכונות מיניות מסוימות, אשר אינן אמורות להיות מבזות בערכים של חברה ליברלית מתקדמת, ועם זאת נקבע כי "הנפת דגל הקדמה והליברליות וגינוי הגישה השמרנית וחסרת הסובלנות, כדי להצדיק כינוי זה, אינו יכול להתקיים על גבו של הנפגע ולא על פסים אלה צריך לקיים את הדיון בזכותו של המשיב לקבל פיצויים על הפגיעה בשמו" (ע"א 1145/95 יוסף קליין ואח' נ' שמעון אמסלם(.
בס' 3(ז) לפסק הדין שם נקבע כי: "אשר לשאלה הערכית האם כינויו של אדם כהומוסקסואל הינו עלבון המצדיק פסיקת פיצויים לטובתו, קבעה השופטת קמא כי מקובל עליה שבחברה סובלנית אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית של אדם, אלא שחברתנו טרם הגיעה למידת סובלנות ופתיחות שכזו והכינוי "הומו" מהוה עלבון בעיני חלק נכבד מהציבור... על המערערים להבין היטב כי מאבק כלשהו לסובלנות, לפתיחות, לשינוי ערכים, אינו יכול להתנהל על גבו של המשיב".
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
